שבועיים בתפקיד, וכבר את שם – לבד, עם כל הרעש

זה לא בהכרח מה שדמיינת.

את מקודמת.

נכנסת לתפקיד ניהולי.

ומהר מאוד מוצאת את עצמך בתוך שדה צפוף של רעש, לחצים, ציפיות ואי־ודאות.

מנהלת צוות שהיו עד לא מזמן הקולגות שלך.

אחד כבר הודיע שהוא עוזב את החברה.

אחת אחרת דואגת להזכיר לכולם שהתפקיד בכלל היה אמור להיות שלה.

והמנהל שקידם אותך? עבר תפקיד.

בנסוף לאלו - לקוח גדול, כועס, לא מרוצה.

קצרים בתקשורת.

בלגן בממשקים.

ואת?

אמורה לתפקד.

להחזיק את זה לדאוג לסדר.

לדאוג שהכול ימשיך - עסקים כרגיל.

ואף אחד לא עוצר אותך ושואל

מה שלומך בתוך כל זה?

לא מה הספקת? או האם עמדת בזמנים?

אלא:

האם בכלל נשאר לך אוויר לחשוב? האם את מספיקה לתכנן? או רק מגיבה?

ומה מכל זה בכלל משקף את הנוכחות הניהולית שרצית ליישם פה?

כשהיא הגיעה אליי, היא לא חיפשה תשובות מהירות.

היא חיפשה מרחב לחשוב בו אסטרטגית. לתכנן.

אבל כזה שתוכל להוריד בו את המסכה.

להיות רגע לא בטוחה, לא מרצה, לא מצטיינת.

חיפשה מישהי שתקשיב לה, בלי שיפוט.

מישהי שכבר הייתה שם – ומבינה את הדינמיקה מבפנים.

מישהי שיודעת איך זה מרגיש. מה עשינו יחד?

עצרנו.

שמנו מטרה.

בנינו תוכנית.

זיקקנו את הזהות הניהולית שלה. זיקקנו מה היא צריכה לעשות כדי להתמקם נכון.

איך היא מקפידה להביא את עצמה.

איך היא לא נשאבת רק לתפעול ומצליחה לבנות נוכחות ניהולית מקדמת ומשפיעה.

תרגלנו שיחות קשות, עמידה מול הנהלה, קבלת החלטות אמיצות.

והתעקשנו לראות גם את מה שעובד – גם כשהכול סביב מרגיש כאילו הוא עומד להתפרק.

ניהול, במיוחד בהתחלה של תפקיד, מרגיש כמו בדיקת גבולות מתמדת –

של אחרים מולך, ושלך מול עצמך.

אבל לא אמורים לעבור את זה לבד.

אם את מרגישה שהכול על הכתפיים שלך,

ושאת חייבת להמשיך להחזיק,

אבל משהו בך מבקש הפוגה, כיוונון, מרחב לחשוב,

יכול להיות שזה הזמן לדבר.